052-6665521
לחוש | להתחבר | לאהוב
בידור ופנאי »

הבלוג של לירז - הבדידות

הבלוג של לירז - הבדידות

"תקשיבי הרגת אותי היום" הוא התנשם  כשגופו גחון מעלי. "אין דברים כמוך" המשיך להלל אותי ואת הביצועים שלי. 
המילים שלו חדרו אל תוכי והציפו אותי בגאווה ותשוקה. כבר שכחתי איך זה להרגיש סקסית ורצויה, שכחתי כבר איך זה כשגבר מסתכל עלי ורואה אישה ולא רק אמא. 

הצמדתי את שפתיי אליו, וחדרתי עם לשוני בתוכו, רעבה עדיין למגע והיחס שלו. הלשונות שלנו התמזגו לאחת. גם הוא, על אף שרק לפני רגע גמר בתוכי, היה עדיין צמא אלי. רצה עוד ממני. 
הנעתי את האגן שלי בסיבובים נהנית מהחיכוך איתו. אפילו עכשיו, כשהוא לא ממש עומד, הוא עדיין מצליח לענג אותי. רק המחשבה על זה גירתה אותי.
אט אט הוא יצא ממני והותיר אותי עם תחושת ריקנות ומלאה בנוזל החם שלו הנשפך כנחל איטי על מפשעתי.
הוא ירד עם שפתיו אל פיטמתי הזקורה ותפס אותה בין שיניו. משחק בין הכאב לעונג המפתל אותי כנחש תחתיו. 
הוא הרגיש את הרעב שלי, והיה שם להאכיל אותו. הוא חשב עלי, הוא ראה אותי. 
לאחר שהלשון שלו סיימה לייבש את הנחל על מפשעותיי הוא מצץ בתאווה את הדגדגן הנפוח שלי והחדיר את אצבעותיו, מסמן לי לבוא אליו. 
ואני באתי. איך יכולתי שלא. כל כך התגעגעתי ללהרגיש.

שנינו שכבנו פרקדן על המיטה שלי בחדר, מתנשמים בחיוך וגונבים עוד כמה מבטי חום אחד מהשני. יודעים שעוד רגע ושנינו נחזור אל המציאות. אל השגרה.

"מה קורה פה???" קולו המבולבל של בעלי נשמע מפתח הדלת והחזיר אותי למציאות מהר יותר ממה שתכננתי. החזיר אותי למציאות אחרת.
הגבר הזר מוכר ששכב לידי קם במהירות והחל להתלבש תוך כדי מילמולים לא ברורים.
אני מיד וכיסיתי את עצמי בשמיכה, מסתירה ממנו גם את כל סערת הרגשות בה אני נמצאת והתקדמתי לעברו זקופה דוחפת אותו אל עבר הסלון שם נוכל לדבר רק שנינו.

הכאב בעיניו היה חזק. לא באמת רציתי לפגוע בו רק רציתי למלא את החלל הריק, להרגיש לרגע מישהי אחרת.
נמאס לי להיות שקופה בעיניו. נמאס לי להיות מובנת מאליו ודחויה. 
נמאס לי להיות שקופה בעיניי.
השתוקקתי ליום שיגע בי שוב, שיראה בי את זו שראה לפני עשרים שנה. ניסיתי, באמת שניסיתי אבל העייפות והשיגרה תמיד ניצחו ואני נותרתי כלואה לבד עם עצמי.

כאוס. צעקות. איומים. בכי. היסטריה. האשמות. מגננות. חומות. גבוהות. אטומות. חזקות.

דמעות. כמה דמעות זלגו שם. רציתי לנגב את הדמעות ולמחוק את כל מה שראה. 
רציתי לחבק אותו חזק ולהסביר לו שהוא לא אשם. זו רק אני.
רציתי להגיד לו שגם הלב שלי מרוסק והלוואי ונצליח להנשים יחד שוב את הלבבות שלנו ולגרום להם לפעום באותו הקצב.
רציתי.
אבל שתקתי. המילים נעצרו מאחורי החומה שכבר בניתי ועכשיו רק התחזקה.

ישבנו מותשים על הספה בסלון, העיניים של שנינו עייפות והייאוש ניכר שם. 
האם באמת אהבה יכולה לנצח הכל?

הבלוג של לירז - הבדידות
זמן לאהבה | יעקב 43 רחובות | טלפון: 052-6665521
צרו קשר: 052-6665521
טלפון: 052-6665521 | כתובת: יעקב 43 רחובות
הודעה חשובה
כלי נגישות
גווני אפור

בהיר

ביטול

כהה
גודל טקסט
 

ביטול

הגדלה
גופן קריא
 

ביטול

החלפה
סמן גדול

סמן שחור

ביטול

סמן לבן
הדגשת קישורים
 

ביטול

קו תחתי
איפוס כל ההתאמות