052-6665521
לחוש | להתחבר | לאהוב
בידור ופנאי »

אור וירדן - פרק סיום העונה

אור וירדן - פרק סיום העונה

"מה???" המילים בקושי יצאו ממני וכל מה שרציתי היה להיבלע מתחת לבלטות. מתי כל זה קרה? איך לא הרגשתי כלום? לא האמנתי שאני עומדת לעבור את כל זה שוב. 'עד כמה מזוכיסטית רגשית אני?'
"אנחנו נמצא דרך להישאר אחד בחיים של השני" הוא ניסה להרגיע אותי
"איך? תסביר לי איך?" דרשתי בייאוש "אני אהיה שוב ידידה שלך? מאהבת שלך? מה? תגיד לי רק מה אהיה בחיים שלך?"
"אני לא יודע" גם הוא נשמע אובד הפעם "אני באמת לא יודע, אבל נהיה חייבים למצוא דרך" 
"אור אתה אוהב אותי?" יודעת שאם רק יגיד לי את המילים, אשאר. אשאר לא משנה באיזה תפקיד. אני רק צריכה לדעת שזה לא בראש שלי.
"את יודעת את התשובה לזה" 
"אני רוצה לשמוע. אני צריכה לשמוע" התחננתי בקולי
"ירדן, תפסיקי עם הדרמות שלך עכשיו" הוא נעמד באי נוחות וצעד לכיוון החלון. קולו הפעם היה מעצבן יותר מאי פעם. הלוואי והיה לי פטיש ענק פשוט לדפוק לו אותו בראש ולסתום לו את הפה. 
"די!" קמתי גם אני בהפגנתיות. "אני לא מעוניינת יותר לשמוע אותך. די. הפעם זה נגמר" התקדמתי לעבר הדלת כשהוא צופה בי בעיניים המומות אבל לא עושה דבר. "אל תכתוב לי, אל תתקשר אלי. תצא לי מהחיים כבר!" הפעם כבר קולי היה רם וחד יותר. לא חיכיתי לתשובה ממנו וסגרתי את הדלת בלי להביט לאחור. סגרתי את הדלת לאור בפעם האחרונה. 
אני מקווה.

'את כזו סתומה'. כעסתי על הדמות שהביטה לעברי דרך המראה. 'מה חשבת לעצמך? שהוא יוותר על משהו בשבילך? איתן צדק את סתם צעצוע להעביר איתו את הזמן עד ש...'
'לא יכול להיות!' הדמות מהמראה נעמדה על שתי רגליה האחוריות. 'הוא זה שיצר איתי קשר, הוא זה חיפש אותי הפעם. הוא נתן לי מפתח והוא זה שלא רצה לוותר, הוא רצה שתמצאו דרך להישאר ביחד אבל את ברחת את ויתרת'
'את באמת תמימה אה? הרבה יותר ממה שחשבתי' ציינתי בעייפות מזלזלת 'לא ברחתי. הוא לא אמר לי להישאר, הוא לא עשה כלום. סתם המשיך לעמוד כמו קוץ בתחת'
'הוא אמר' היא המשיכה לעצבן אותי 'הוא אמר בדרך שלו ואת כרגיל מחפשת את הדרך שלך. את ויתרת'
נשכבתי על המיטה מותשת, ואם היא צודקת, אם באמת דרשתי ממנו משהו שקשה לו ואני זו שויתרה?
ואם היא לא צודקת? קול ההגיון ענה. אם איתן צדק ובאמת רק היית צעצוע לשחק איתו?
אם רק היה כפתור שיכולתי ללחוץ עליו והיה משתיק כבר את כל הקולות האלו. 
אפילו הדמעות כבר עייפו ממני וסירבו לרדת.

"קניתי כרטיס לדרום אמריקה לעוד שבועיים" סיפרתי לאיתן כשאני שוכבת על מיטתי ובוהה בתקרה בחוסר התלהבות בעוד הוא יושב על הכיסא ליד השולחן שפעם היה מיועד לשיעורי הבית שלי והיום משמש כמתקן בגדים ושאר דברים שאין להם מקום קבוע. 
"עם מי את טסה?" דאגה נשמעה בקולו
"לבד" אדישות נשמעה בקולי "אני חייבת להתרחק מהכל. אני צריכה שקט כדי לעשות לי סדר בראש. וחוץ מזה זה היה התכנון כבר לפני שנה, לפני שפגשתי את" שתקתי. לא יכולתי להשלים את המשפט. השם שלו עדיין היה כואב מדי.
"את אור" הוא השלים אותי באמפתיה ואני הנהנתי להסכמה. מאיפה הוא שואב את הכוחות לסבול אותי תהיתי. אפילו לי כבר נמאס ממני ומאור.
איתן התיישב לידי על המיטה וליטף את שיערי "אז את בעצם בורחת ממנו?" שאל ברכות לא שיפוטית.
"אני לא בורחת מאף אחד" התיישבתי "אמרתי לך, תכננתי את זה כבר לפני שנה ועכשיו זה פשוט הכי מסתדר" 
"הוא ניצח" הוא מלמל באכזבה אחרי דקות ארוכות
"על מה אתה מדבר? מי ניצח את מי?" לא הבנתי למה הוא חותר
"הוא הצליח בסוף להרחיק אותך ממני" הכאב נשמע כלהב מחודד.
"הוא לא" ליטפתי אותו חזרה "אנחנו נמשיך להיות בקשר, ומי יודע אולי עוד בסוף תצליח להצטרף אלי באמצע הטיול" עניתי בחיוך, בתוכי ידעתי שזה לא ממש אפשרי ואם להיות כנה עם עצמי גם הייתי צריכה את הזמן הזה לעצמי. 
הוא גלגל עיניים, יודע שאם זה היה תלוי בו היה מצטרף אלי כבר מהיום הראשון אבל לא נראה שהוא יכול פשוט לעזוב הכל מבחינת לימודים ועבודה.
"אני באמת לא מצליחה להבין איך אתה עוד כאן" לחשתי והשפלתי את מבטי. 
"אני כאן, כי אני אוהב אותך" הוא הרים את פניי כדי שאביט לתוך עיניו כשהוא אומר את לי את זה הפעם בלי חשש, בטוח בעצמו.
"לא מגיע לי חבר כמוך" התעטפתי בחיבוקו.

עוד יומיים הטיסה ואור עדיין לא יודע בכלל על קיומה. אם הוא רק היה אומר לי להישאר, חלמתי לעצמי בהקיץ מדמיינת אותו אומר לי את המילים וחשה איך זה מתפשט אצלי בגוף 'לא היית נישארת' הקול האסרטיבי שלי מיהר להגיע ולהחזיר אותי למציאות, לירדן של ירדן ולא ירדן של אור.
'טוב לא הייתי נשארת' עניתי חזרה 'אבל לפחות להגיד לו, שיידע'
'בשביל מה? אם היה רוצה לדעת הוא היה יוצר איתך קשר'
שתקתי. זה נכון. אם אור היה רוצה לדעת לשלומי הוא היה יוצר קשר. 
'אבל גם אני לא יצרתי איתו קשר ואני מאוד רוצה לדעת לשלומו, ואני גם מאוד רוצה להיפרד ממנו' תירצתי לעצמי.
'אבל סגרת את הדלת' ירדן החזקה הזכירה לי בעוקצנות מלגלגת וגרמה לי להעיף את הטלפון מידי ולחזור לארוז.

"תודה שלקחת אותי לשדה" חיבקתי את איתן "אני אתגעגע אליך" 
"אני מחכה לשמוע ממך. את לא נעלמת" הוא חייך אלי עם שתי הגומות האהובות שלי. 
"סלפי אחרון" אמרתי ונצמדתי אליו לתמונה. ראשינו היו צמודים חיוך על השפתיים וגעגוע כבר משתקף בעיניים. הוא הדביק את שפתיו לשפתיי בלי לגעת מתי ואם בכלל יטעם אותם שוב.

"נוסעי טיסה 534 למיאמי מתבקשים להגיע לשער 7" זהו. זה קורה אני חושבת לעצמי בעודי צועדת לכיוון שער 7. אני באמת עושה את זה. דמיינתי בראשי את מיאמי, נהנית ממספר הימים שלקחתי עד לטיסה הבאה לברזיל, אולי אפילו אכיר איזה חתיך שזוף להרפתקאה חד פעמית שתזכיר לי את החופש מאור, הרשיתי לעצמי לפנטז. אני מתחילה משהו חדש, משהו שאור לא יהיה חלק ממנו. אני שמה את אור מאחוריי.
הכיסא שלי היה על יד החלון, הוצאתי את הטלפון כדי להביט בפעם האחרונה על התמונה של אור בוואצפ לפני שאני מוחקת את המספר וההתכתבות מהטלפון 
מקליד... מקליד... לא האמנתי למראה עיני ובבהלה סגרתי מיד את הוואצפ, כאילו שהוא יכול להביט עלי היישר מהמסך ולדעת שאני פה.

"הודעה מאת אור זוהר"

לקחתי נשימה עמוקה לבית החזה שלי ונתתי ללב שלי להמריא לשמיים יחד עם המטוס בדרכו למיאמי, בדרכי לטיול חיי.

 

תודה ללירז דרור מייסדת ובעלים של קבוצת הכתיבה "אלבום מילים"

 

אור וירדן - פרק סיום העונה
זמן לאהבה | יעקב 43 רחובות | טלפון: 052-6665521
צרו קשר: 052-6665521
טלפון: 052-6665521 | כתובת: יעקב 43 רחובות
הודעה חשובה
כלי נגישות
גווני אפור

בהיר

ביטול

כהה
גודל טקסט
 

ביטול

הגדלה
גופן קריא
 

ביטול

החלפה
סמן גדול

סמן שחור

ביטול

סמן לבן
הדגשת קישורים
 

ביטול

קו תחתי
איפוס כל ההתאמות