052-6665521
לחוש | להתחבר | לאהוב
בידור ופנאי »

אור וירדן - השמלה האדומה

אור וירדן - השמלה האדומה

באותה תקופה אור היה עסוק מאוד בעבודתו, נכנס להם פרויקט חדש שזלל ממנו את כל האנרגיה והזמן. אחרי שבוע שבקושי דיברנו ולא התראינו התחלתי להתערער, לא סמכתי על אהבתו אלי, הייתי מודעת היטב לפער הגילאים בנינו ולעובדה כי אור רוצה להתחתן ולהקים משפחה בעוד אני עדיין רוצה לטרוף את העולם. הייתי בטוחה שהוא מצא מישהי אחרת, שמתאימה לו למשבצת לעומתי שממלא רק את משבצת התשוקה. הייתי בטוחה שהוא מנסה להתנער ממני. באחד הערבים התסכול עלה על גדותיו. הייתי צמאה ליחס ממנו. הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה קיצוני שאולי ינער אותו ויגרום לו לרוץ לזרועותיי.

"זה נגמר, אני לא יכולה ככה יותר" כתבתי לו בתעוזה לא אופיינית לי. אבל בפנים כל האיברים שלי התערבבו אחד עם השני. פחדתי שהוא יסכים. לא עברו רגעים ורגשי חרטה הציפו אותי. אני מכירה אותו ויודעת שהוא לא אוהב את המשחקים האלו. הוא בטוח יתעצבן ויעזוב אותי עכשיו. מה חשבתי לעצמי. מרתון של מחשבות התרוצצו בראשי, כעסתי על עצמי. כעסתי עליו. כעסתי על כל העולם. כל מה שרציתי היה יחס ממנו. ברגע שההודעה נשלחה, ידעתי שאין דרך חזרה. שכנעתי את עצמי שעדיף לריב איתו מאשר לא לשמוע כלום. ניסיתי להרגיע את עצמי ללא כל הצלחה. שקט. השקט ממשיך והתסכול בתוכי גובר.

"אני עסוק עכשיו, נדבר כשיתאפשר לי". זה מה שהיה לו לכתוב לי אחרי שאני ממתינה ליחס כבר כארבעים דקות. זרקתי את הטלפון על המיטה בכעס, נמאס לי להילחם בדמעות ופשוט נתתי להם לפרוץ החוצה. הרגשתי בכלוב של רגשות, טיילתי בחדר כמו חיה. מתי? מתי יתאפשר לו לדבר איתי? למה הוא קריר ומרוחק?

באותו יום הוא לא חזר אלי, וגם לא ביום שלמחרת משאיר אותי עם מרתון המחשבות ועם אגו מרוסק. הרגשתי אבודה, תלושה בלעדיו. כעסתי על עצמי ששלחתי לו את ההודעה. אלו היו שלושת  הימים הכי קשים שהיו לי. השקט מצדו גרם לי לחוסר ריכוז, חוסר תיאבון. הסתובבתי עם פנים נפולות והרחקתי ממני את כל הסובבים אותי. אפילו לאמא שלי, שהייתה האדם הקרוב אלי ביותר לא נתתי להתקרב אלי. רציתי להתאבל עם עצמי. הרגשתי שאיבדתי אותו. ביום השלישי קמתי עם כאב ראש נוראי, כנראה מרוב הדמעות שהכרית ספגה בלילה. הכרחתי את עצמי ללכת לעבודה ולנסות להסיח את דעתי מהמחשבות עליו. בעשר בבוקר שמעתי מישהו שואל את דנה, פקידת הקבלה, עלי, היא הצביעה לכיווני. מי זה? מה הוא רוצה? הוא הגיש לי מכתב וביקש ממני לחתום על טופס מסירה. על המעטפה לא היה רשום דבר והשליח לא ממש ידע לנדב לי מידע כלשהו. פתחתי את המעטפה עם מעט מאוד סקרנות, ועם הרבה חוסר חשק. הדבר היחיד שרציתי היה לקבל הודעה מאור. במעטפה הייתה איגרת קצרה "היום ב 20:00 מלון לאינורדו חדר 609. תלבשי חצאית קצרה" תחושת ריחוף ברגע אחד חלפה בכל גופי. ההודעה אומנם הייתה קצרה וקרה אבל זו הייתה הודעה מאור. הוא לא שכח אותי והוא רוצה לפגוש אותי. הוא לא היה צריך לחתום את שמו, ידעתי שזה ממנו. אור לא שואל, אור קובע. על אף שלא נאמר במשפט כלום, ידעתי שנאמר בו הרבה. הוא לא ויתר, הוא עדיין רוצה לראות אותי. חיוך נפרש על פניי, הרגשתי איך הדם התחיל שוב לזרום בגופי והריכוז חוזר אלי. באותו יום, כל כך חיכיתי שהשעה שמונה בערב כבר תגיע. סוף סוף אראה אותו. הוא הזמין לנו חדר במלון. הוא רוצה לפנק אותי, אדבר איתו על הכל כבר היום בערב. אגיד לו שהתנהגות כזו לא מקובלת עלי.

בשמונה בדיוק הגעתי לחדר המלון, עטופה בחיוך ועיניים זורחות, מוצפת בתמונות מהפעם הראשונה שנפגשנו. כבר שכחתי את כל הכעס והעלבון מההתעלמות שלו, שכחתי את חוסר היחס שקיבלתי ממנו בשבוע וחצי האחרונים כל מה שרציתי היה לנשום את אותו האוויר שהוא נושם. הדלת הייתה מעט פתוחה והזמינה אותי להיכנס. נכנסתי לאט, כל גופי פועם בחוזקה, "אור? אתה כאן?" לחשתי בהיסוס קל. שקט. לא נשמע דבר. השדון שבראשי החל לצחוק על הילדה הקטנה שבי שמאמינה לכל דבר, מישהו בטח רצה לצחוק עלי ואני מיד בניתי לעצמי פנטזיה בה אור אוהב אותי באמת ואני לא רק משחק עבורו. קולו העמוק של אור לא איחר להגיע והשתיק ברגע אחד את השדון שחזר למאורתו מתכונן לפעם הבאה. הוא הזמין אותי להיכנס והורה לי לעמוד מול המיטה עם הגב אליו. גופי כאב מאכזבה, הוא לא התגעגע אלי כמו שחשבתי, הוא לא רץ לחבק אותי צמא למגע שלי כמו שאני צמאה אליו. השדון יצא ממאורתו מחויך. הוא לא באמת אוהב אותך, הוא רק משתעשע בך, המשיך השדון להליץ בי. מחנק עלה בגרוני, אבל לא אמרתי דבר. רק רציתי לחוש שוב בנוכחות של אור בחיי, לא משנה באיזו צורה. העיקר שחלקנו את אותו האוויר. נעמדתי מול המיטה עם הגב אליו. הוא נצמד אלי מאחור, מלטף את ישבני מבעד לחצאית הקצרצרה שלבשתי כפי שביקש. השעין את ידי על המיטה והבליט את ישבני החוצה. נשימותיי הפכו קצרות יותר, המחנק בגרון התערבב עם התשוקה אליו. הוא הרים את החצאית הקצרה וחשף את פלחי ישבני שבצבצו מבעד לחוטיני, גופו היה צמוד לגופי, יכולתי להרגיש את הבליטה שלו מבעד לגינס, בליטה שטרם התעוררה. ביד אחת אחז בשיערי ומשך אותו לאחור ובידו השנייה ליטף את ישבני. מגע ידו עלי גרם לנקודות קטנות להתפשט על גופי, ריח המיניות שלי התחיל לבשם את החדר. טראח! צליל ידו על ישבני שבר את המתח שהיה בחדר. לא הבנתי מה קורה וגופי נהיה דרוך. "זה על כך שאת לא סומכת על הרגשות שלי כלפיך. על הפקפוק שלך בי" אמר בשקט חד והמשיך להפליק לי בידו, כל הפלקה מגביר את עוצמת הכאב. כאב שפרץ את סכר הרגשות שלי, כבר לא הייתי צריכה או יכולה להתאפק. לחיי היו רטובות וגופי רפוי ומסור אליו. הרגשתי שייכת וקרובה אליו יותר מאי פעם. הוא סימן אותי כשלו.  הרטיבות שלי נזלה עלי, ואיברי פעם בהתאמה עם ליבי. רציתי להרגיש אותו כל כך אבל שתקתי. חיכיתי בסבלנות רציתי להוכיח לו שאני סומכת עליו. הוא חילץ את איברו שטפח בתוך הג'ינס וגלש לתוכי במימיי תשוקותיי.  כל הגוף שלי הוצף בפרפרי שחרור, חיכיתי לרגע הזה. הוא סובב אותי אליו, השכיב אותי על המיטה, הניח את רגליי על כתפיו והמשיך בקצב אחיד למלא אותי, לחדור אל נשמתי שהוא מביט עמוק לתוך עיניי. חושף בפניי את רגשותיו ללא מילים. גופו החל לרעוד ולאבד שליטה "את ראשונה אמר" ומילותיו כאילו שיחררו פקק שמפניה ממני. מיד אחרי לראשונה הוא מילא אותי מבפנים. לא עלי, בתוכי. חיבקתי אותו חזק אלי. לא משחררת, לא רוצה שייצא ממני. הוא ליטף את פניי ונשק חזק לשפתיי.

"תפתחי את המתנה. היא על כרית המיטה" סובבתי את מבטי לעבר קצה המיטה וראיתי קופסא לבנה ארוכה מונחת שם. איך לא שמתי לב אליה לפני כן? תהיתי ביני לבין עצמי. ניסיתי להגיע אליה מבלי שהוא ייצא, זה הצחיק אותו. הוא יצא ממני באיטיות, וקירב אלי את הקופסא.

בפנים היא הייתה מונחת שם באלגנטיות. השמלה האדומה. הבטתי אליו בשאלה והודיה ביחד. השמלה הייתה מהממת אבל לא חשבתי שיש לי לאן ללבוש אותה. היא לא הייתה מהשמלות שלובשים למועדונים. הוא הבין את מבטי וענה "ביום חמישי יש לי נשף מהעבודה ואת מצטרפת אלי, אני רוצה שכולם ידעו שאת שלי" לראשונה איחשף בפני עולמו של אור, מול הקרובים אליו. התרגשתי כמו נערה בתיכון שהוזמנה לנשף בפעם הראשונה. חיבקתי אותו חזק ונישקתי לשפתיו הבשרניות. אהבתי אותו כל כך. אהבתי להרגיש שייכת אליו.

תודה מיוחדת ללירז דרור - כותבת ומיסדת הקבוצה "אלבום מילים"

אור וירדן - השמלה האדומה
זמן לאהבה | יעקב 43 רחובות | טלפון: 052-6665521
צרו קשר: 052-6665521
טלפון: 052-6665521 | כתובת: יעקב 43 רחובות
הודעה חשובה
כלי נגישות
גווני אפור

בהיר

ביטול

כהה
גודל טקסט
 

ביטול

הגדלה
גופן קריא
 

ביטול

החלפה
סמן גדול

סמן שחור

ביטול

סמן לבן
הדגשת קישורים
 

ביטול

קו תחתי
איפוס כל ההתאמות